שמי אפרת לובל ולצערי אין לי זכרון ממש טוב. 

יש אנשים שזוכרים את עצמם בחוויות ראשוניות של החיים. אני לא. 

אני זוכרת את עצמי בערך בגיל 7. בסלון המפונפן של סבא וסבתא בגבעתיים.
ילדה קיבוצניקית קצת היפרית. מתחילה להזיז כורסאות ומבקשת מכל המשפחה לעמוד במרכז החדר. מושיבה את סבא וסבתא על כסאות באמצע, מעבירה מנורות מהחדר שינה ופותחת וילונות כדי להציף את הבית באור. ממתינה בשקט עד שכולם ימצאו את עצמם בתנוחה שטובה להם. קליק אחד בלבד עשיתי. בכל זאת היינו אי שם בשלהי סוף שנות ה80 ופילים של 24 תמונות היה דבר יקר. קליק אחד לבד. לא הייתי צריכה יותר.
וזאת תמונת המשפחה הראשונה שצילמתי בחיי. כל המשפחה נוכחת בפריים מלבדי. איפה אני? מאחורי המצלמה. כנראה ששם כבר קבעתי לעצמי את הייעוד ש​לי בחיים. 

מאז אני משתדלת לא לביים יותר מידי אבל בהחלט מבינה שדרך העשייה שלי - גם לאנשים בעלי זיכרון פחות טוב תיהיה את הזכות הענקית לזכור את החויות היפות של חייהם.

מלבד צילום אנשים, רגשות והבעות (עולם האירועים וצילומי משפחה והריון), אני מצלמת שלל תחומים. ביניהם צילום מוצרים, תכשיטים, הפקות אופנה ופרוייקטים אומנותיים בשביל הנפש.

בנוסף אני עובדת על תחום חדש שהחלטתי לקרוא לו social stock. הרעיון הוא לייצר בנק של אימג'ים עבור בעלי עסקים. הבנק הזה כולל פריימים שונים ומגוונים עבור פוסטים עתידיים, פירסום בכל הרשתות החברתיות על פי הצרכים של העסק, ביניהם אינסטגרם, פייסבוק, אתר אישי, פינטרס וכו.

כזאת אני.
​כל יום מצלמת במקום אחר בקונספט אחר.

​משתדלת להיות כמה שיותר דינמית, ציבעונית, מגוונת. עם ראש פתוח לעולמות חדשים ומרתקים.

אני דור 3 לעולם הצילום. היחידה שהחליטה לקחת את העולם הזה ולהפוך אותו לעניין המרכזי בחיים. לא תחביב, לא בריחה מהמציאות אלא המציאות עצמה.

אני נכנסת לחלל ודבר ראשון רואה בעיני רוחי איך הוא יצטלם.

חיה, נושמת פריימים ולא אתפלא אם יום יבוא ויגלו שבעורקי זורמים נגטיבים במקום צינורות דם.

אתם מוזמנים להתרשם מעבודותי וליצור עימי קשר.

באהבה,

אפרת.